גזר דין בתיק תפ"ח 10293-04-11

1.  מלכתחילה הוגש נגד הנאשם, יליד 1991, כתב אישום שעניינו עבירות רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין"), ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין.

בעיצומה של פרשת התביעה הודיעונו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, במסגרתו יתוקן כתב האישום, והצדדים יטענו לעונש מוסכם.

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 18.03.11 בשעה 02:40, הגיע הנאשם בשעת לילה לעסק למסחר במתכות בחולון, בסוברו שניתן לשכור במקום חדר אירוח. שני עובדים שהיו אותה עת במקום הבהירו לו שלא ניתן לשכור חדר במקום. בתגובה, תקף אותם הנאשם, כאשר בין השאר, חנק את אחד העובדים ודחפו והטיח אגרוף בפניו של האחר. במהלך האירוע נשמט מכשיר הטלפון הנייד של הנאשם מכיסו ונפל. באותו יום בשעות הבוקר, בסביבות השעה 10:00, חייג הנאשם אל מכשיר הטלפון שאיבד, ונענה כי יוכל לבוא ולקחתו. הנאשם הגיע למתחם העסק כשהוא נושא סכין המוטמנת בבגדיו. נאמר לו שהטלפון שלו נמצא בידי וולך גרדשוב (להלן: " המנוח") ששהה במקום. במקום לגשת למנוח ולקבל ממנו את מכשיר הטלפון שלו, פנה הנאשם אל שני העובדים אותם תקף בלילה והעלה בפניהם טענות על יחסם אליו. בשלב זה התקרב אליהם המנוח, פנה בדברים לנאשם, נגח בפניו וניסה להכותו באגרוף. אז שלף הנאשם את הסכין בה החזיק, דקר את המנוח מספר לא ידוע של דקירות, רדף אחריו, והמשיך לדקרו. כתוצאה מפעולות הנאשם נמצאו בגוף המנוח פצעי דקירה בבית החזה משמאל ומימין, בצדה השמאלי של בטנו, בעכוזו, בירכיו, ובזרועו השמאלית. במהלך האירוע פגע הנאשם גם באחד העובדים שתקף בלילה באזור המפשעה וגרם לו פצע שהצריך תפירה.

בהתבסס על עובדות אלה יוחסו לנאשם עבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין ועבירת פציעה, לפי סעיף 334 לחוק העונשין.

הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ,לאחר שהובהר לו כי בית המשפט אינו מחויב לענישה על-פי ההסדר. בהתאם להודאתו הורשע הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. נוכח גילו נשלח הנאשם לעריכת תסקיר בידי שירות המבחן.

טיעוני הצדדים

2.  בהתאם לאמור בהסדר הטיעון, עתרו הצדדים במשותף להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל של 19 שנים ו-5 חודשים, וכן מאסר על תנאי על פי שיקול דעת בית המשפט. כן ביקשו להטיל עליו חובת פיצוי בסך 50,000 ש"ח לבתו של המנוח שישולמו ב-12 תשלומים חודשיים שווים.

בנימוקיה לכבוד הסדר הטעון עמדה ב"כ המאשימה על השקולים שהובילו לגיבושו. היא פירטה את הקשיים הראייתיים שהתעוררו בתיק והדגישה כי מלכתחילה, הגם שהצטייד בסכין, לא יוחסה לנאשם כוונת קטילה מראש, או כוונה להשתמש בה כנגד מאן דהוא. כן ציינה, שהעונש המוסכם קרוב לעונש המקסימאלי שניתן להטיל על הנאשם בחמורה מבין העבירות בהן הורשע. לשיטתה, העונש המוסכם מבטא נכונה את האיזון שבין הנסיבות המחמירות והמקלות במעשי הנאשם.

בנוסף לעונש המאסר בפועל ביקשה להטיל על הנאשם גם עונש מאסר על תנאי משמעותי, בהתחשב בעברו הפלילי בעבירות אלימות וכיוון שביקש להמעיט מחומרת מעשיו בפני שירות המבחן. חיוב הנאשם בפיצוי מהווה, לעמדת התביעה, רכיב עונשי נוסף. היא הסבירה כי שיעורו הנמוך של סכום הפיצוי המוסכם נקבע עקב יכולת הפירעון המוגבלת של הנאשם ועמדת משפחת המנוח, שראתה בקביעת מחיר למותו משום זילות בכבודו.

ב"כ הנאשם ביקש אף הוא לאמץ את הסדר הטיעון. הוא הדגיש כי תקיפת הנאשם בידי המנוח היא זו שחוללה את האירועים האלימים. לשיטתו, מחומר הראיות שהוצג עוד קודם להסדר הטיעון עולה אפשרות שהנאשם פותה לתוך מלכודת, בה השוהים במקום התכוונו להכותו בתגובה לאירועי הלילה. הוא המשיך והסביר כי הראיות הנוגעות לכלל האירועים וסדרם אינן מספקות תמונה שלמה וברורה, וחלק מכך יש לזקוף למחדלים בחקירה. הסנגור דחה את טענת ב"כ המאשימה לפיה הנאשם לא הביע חרטה שלמה על הדברים ולראיה הפנה לאמור בתסקיר במפורש בנושא זה.

בטיעוניו הדגיש את ילדותו הקשה של הנאשם, כפי שבאה לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן, וכישלונן של הרשויות לסייע לו ולהושיט לו יד, אפילו בתקופות מאסרו הקודמות, שהיו קצרות מכדי שישולב בהליך של שיקום.

הנאשם עצמו הסביר כי " לא הייתה כוונה מלכתחילה שכל הסיפור הזה יקרה", והביע את נכונותו להשתלב בתכנית טיפולית בתקופת המאסר.

דיון

3.  בבואנו לשקול אם לאמץ את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, אם לאו, נאמנה עלינו הלכת בית המשפט העליון, כפי שהורה בע"פ 1958/98 פלוני נ' מ"ד, פ"ד נז(1) 577, 620-621 שם נאמר:

" בהיעדר פגם או פסול בהודיה שניתנה במסגרת הסדר טיעון ירשיע בית-המשפט את הנאשם על-פי הודייתו ויגזור את עונשו. בהתקיים איזון ראוי בין האינטרס הציבורי הפרטני והאינטרס הציבורי הרחב שהתביעה מייצגת, מצד אחד, לבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם מצד אחר, יכבד בית-המשפט את הסדר הטיעון. בית-המשפט ישווה לנגד עיניו, בין היתר, את המגמה העקרונית לעידוד הסדרי טיעון. בנסיבות שבהן יראה לדחות את הסדר הטיעון, יגזור בית-המשפט עונש שהיה גוזר אילו היה בא לפניו הסדר טיעון שקול ומאוזן. מן הראוי הוא שגם לאחר דחיית הסדר הטיעון יתחשב בית-המשפט כשיקול לקולה בעובדה שהנאשם הודה בעקבות הסדר טיעון, כך שהעונש אשר יטיל לא יחרוג במידה קיצונית ובלתי פרופורציונית מהעונש שהצדדים הסכימו עליו..."

4.  היחס בין הלכה זו לבין תיקון 113 לחוק העונשין, שאינו מתייחס במפורש למוסד הסדרי הטיעון, מעורר שאלות שבנסיבות העניין, אין צורך להידרש להן. שכן, בין לפי הלכה זו, ובין לפי המתווה שנקבע בתיקון 113 לחוק העונשין, העונש המוצע בהליך שבפנינו ראוי, ואין מקום להתערב בו.

5.  מדובר במקרה מובהק המבטא את תוצאותיה העגומות של "תת-תרבות הסכין" - בה מוחזק כלי נשק זמין בעל פוטנציאל קטלני על מנת לאיים באמצעותו או להשתמש בו בעימות, בעניינים של מה בכך. מלכתחילה, היה זה הנאשם שהגיע באופן תמוה, בשעת לילה, למקום האירוע. היה זה הוא שיזם עימות פיזי קשה עם השוהים במקום בשעת לילה והתעמת עמם פעם נוספת בשעת היום. הכל מסכימים כי קודם לשליפת הסכין, המנוח תקף את הנאשם בנגיחה, והדבר אף מתועד בסרטי האבטחה שהוצגו לנו. הנאשם הסביר את השימוש בסכין בתחושת הלחץ שחש מכך שהיה מוקף בחבריו של המנוח, אנשים זרים לו. בא כוחו העלה תיאוריה שכוונת הנוכחים הייתה לפגוע בו, במנותק מפעולותיו. הראיות בנושא זה לא מוצו, אך נציין, שספק רב בעינינו אם כך הדבר. גם בהנחה שיש ממש בדברים, ומבלי לקבוע ממצא כלשהו בעניין , התנהגות הנאשם אינה תואמת את הצפוי ממי שכל רצונו להתרחק ממקור איום בו נתקל. על-פי העובדות שאינן במחלוקת, הנאשם לא ביקש לסגת מזירת האירוע באופן מיידי, אלא המשיך ורדף אחרי המנוח, תוך דקירתו פעמים מרובות במקומות רגישים, ותוך פציעתו של אדם נוסף.

בנסיבות אלו, מדובר באירוע המצוי באחת הדיוטות העליונות של החומרה של שתי העבירות בהן הורשע ומתחם הענישה הראוי להן מצומצם ביותר וקרוב למקסימום. לעבירת ההריגה מתחם הענישה עומד על 19-20 שנות מאסר, ולעבירת הפציעה מתחם הענישה עומד על 2.5-3 שנות מאסר.

6.  ועתה לנסיבות שאינן קשורות במעשה העבירה.